מנהיגת העולם החופשי הולכת הביתה, מי יבוא במקומה?

בגרמניה נערכו ביום ראשון שעבר הבחירות לפרלמנט ולמשרת הקנצלר שיחליף את הקנצלרית הוותיקה אנגלה מרקל, אחרי 16 שנים. 60 מיליון בעלי זכות הצבעה בגרמניה יצאו לבחור את המנהיג החדש והתוצאות היו צמודות כצפוי. כעת מתחיל המו"מ הקואליציוני שעשוי לקחת זמן 

כאשר חושבים על גרמניה ותעשיית מכוניות – השמות הראשונים שעולים בראש הם פולקסוואגן, מרצדס ו-BMW. כאשר חושבים על גרמניה וכדורגל המחשבה נודדת לאלופת הנצחית של הבונדסליגה, באיירן מינכן, ולנבחרת הנהדרת – המאנשאפט" – שזכתה 4 פעמים באליפות העולם. ומה עולה כאשר חושבים על גרמניה ופוליטיקה? אם הצלחתם להדחיק לרגע את התמונה של האיש-שאסור-להזכיר-את-שמו, התמונה השנייה שעולה בראש היא של קנצלרית גרמניה ב-16 השנים האחרונות, אנגלה דורותיאה מרקל.

מרקל נכנסה לתפקידה קנצלרית גרמניה לראשונה בנובמבר 2005 כמנהיגת המפלגה הדמוקרטית הגרמנית המאוחדת (CDU). היא ניצחה אז ברוב זעום. מאז היא הצליחה לנצח ולהתמנות לתפקיד 3 פעמים נוספות: ב-2009, 2013, ו-2017.

ב-2018, לאחר שמפלגתה הפסידה בבחירות מקומיות הודיעה מרקל כי בסיום כהונתה היא תפרוש מהחיים הפוליטיים. היא פינתה את הכיסא של מנהיג המפלגה ונותרה רק בתפקיד ראש המדינה.

ובכן, סיום כהונתה ממש קרוב. ביום ראשון הקרוב, 26 בספטמבר, בין חג סוכות ראשון לשני, ילכו 60 מיליון בעלי זכות הצבעה בגרמניה לקלפיות כדי לבחור את מנהיגם הבא. הקרב הפעם צפוי להיות צמוד ומתוח כפי שלא היה מזה עשורים.

בסקרים שפורסמו בחודשיים האחרונים התחלפה ההובלה כמה פעמים בין שלוש המפלגות הגדולות – CDU (של מרקל), SPD, והירוקים. המצב הפוליטי בגרמניה כה נזיל, שייתכן מצב שבו מפלגת הירוקים, שנחשבה בעבר למפלגת מחאה, עשויה לתפוס לראשונה את הגה השלטון. אם כך אכן יקרה זו תהיה הפתעה גדולה. הפתעה שעשויה לחולל שינויים מרחיקי לכת גם בשאר מדינות אירופה, ואף מעבר לה.

בכתבה הנוכחית ננסה לעשות מעט סדר בפוליטיקה הגרמנית לקראת הבחירות ונדון בכהונתה ארוכת השנים של מרקל שהייתה רצופת משברים כלכליים ופוליטיים. שאת רובם היא צלחה בצורה ראויה להערכה. לא לחינם כינה אותה "הניו יורק טיימס" בשנת 2016 "המגנה האחרונה של המערב הליברלי". התואר הלא רשמי הזה ניתן לה זמן קצר לאחר בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב.

רוצים להתחיל לסחור בבורסה עם IBI TRADE? לפרטים נוספים, לחצו

המערכת הפרלמנטרית הגרמנית דומה במהותה לזו הישראלית. בבחירות מתחרות מפלגות שונות שכל אחת מהן מכתירה מועמד משלה לקנצלר משלה. הקנצלר נבחר לבסוף על ידי הפרלמנט, הבונסטאג, שמקום מושבו בברלין. בפרלמנט ישנם 709 חברים. כדי  להגיע לרוב המפלגות זקוקות להקים קואליציה.

בגרמניה היו שתי מפלגות גדולות – מפלגת האיחוד הנוצרי דמוקרטי (CDU) שקשורה באופן הדוק עם מפלגת האחות שלה מבאווריה ((CSU, והמפלגה הסוציאל דמוקרטית (SPD).

בשנים 82' עד 98' שלטה בגרמניה מפלגת CDU עם המנהיג והקנצלר הלמוט קוהל. CDU קלטה לתוכה לאחר איחוד מערב ומזרח גרמניה את מפלגתה של מרקל שהתמודדה בבחירות של 1990 במזרח גרמניה. קוהל מינה את מרקל לשרת הנשים והנוער וזו הפכה לשרה הצעירה ביותר בתולדות המדינה בגיל 36. ב-98' הפסידה CDU ל-SPD ולקנצלר מונה גרהארד שרדר. ב-2005 זכתה CDU של מרקל ברוב דחוק וכוננה ממשלת אחדות עם SPD.

ב-3 מתוך 4 מערכות הבחירות האחרונות כיהנה בגרמניה ממשלת אחדות. גם הממשלה הנוכחית שהוקמה ב-2017 לאחר 5 חודשי משא ומתן היא ממשלת אחדות.

המנהיג הנוכחי של CDU הוא ארמין לאשט (60). לאשט מכהן כמושל נורדריין־וסטפאליה, מדינת המחוז המאוכלסת ביותר בגרמניה, והיה שותף להחלטות המכריעות שקיבלה מרקל בשנים האחרונות, בהן פתיחת גבולות המדינה למיליון מהגרים ב-2015.

לאשט נחשב עד לא מזמן למועמד מוביל לנצח בבחירות הקרובות ולמי שימשיך את מדיניותה של מרקל. אבל המירוץ שלו לתפקיד החשוב סבל מחריקות רבות, וכוחו בסקרים נחלש מאוד.

מפלגת SPD מייצגת בדרך כלל את זרמי המרכז שמאל בגרמניה. גרמניה מחולקת ל-16 מדינות משנה. הגדולה בהן היא נורדריין ווסטפאליה במערב המדינה שמונה כ-18 מיליון תושבים. הערים הגדולות בה הן קלן, דיסלדורף ואאסן.

בנורדריין ווסטפאליה נמצא חבל הרוהר, שהוא הלב התעשייתי של המדינה. עובדה זו משפיעה מאוד גם על הפוליטיקה הגרמנית, מאחר שבמדינה מתגוררים פועלים רבים. הללו נוטים להצביע מסורתית למפלגה הסוציאל דמוקרטית (SPD). ב-2005, בעקבות החמרה במצב הכלכלי בגרמניה, עלתה לשלטון המפלגה הנוצרית דמוקרטית (CDU) עם מרקל.

המנהיג הנוכחי של SPD הוא אולף שולץ (60). שולץ הוא שר האוצר הנוכחי של גרמניה וסגן הקנצלרית מ-2018. הוא נחשב לפוליטיקאי המנוסה ביותר מבין שלושת המועמדים המובילים. הוא כיהן כשר העבודה בממשלה קודמת של מרקל ומאחוריו שנים של ניסיון. שולץ נחשב לטכנוקראט ו"משעמם", ומתקשה לעורר סביבו עניין.

הצלע השלישית במרוץ היא מפלגת הירוקים בהובלתה של פוליטיקאית צעירה יחסית אנאלנה ברבוק בת ה-40.  ברבוק נחשבת לפרגמטית יותר מרבים מחבריה במפלגה ששורשיה נטועים בתנועות סביבה ומחאה שצמחו במאה הקודמת. היא המועמדת הצעירה ביותר להתמודד לתפקיד הקנצלרית, האישה היחידה במרוץ הנוכחי והמתמודדת היחידה שלא נבחרה עד כה לתפקיד ציבורי. גם מסע הבחירות שלה סבל מתקלות רבות, כולל האשמות שעלו נגדה על גניבה ספרותית.

בחודשיים האחרונים הירוקים נדחקו למקום השלישי בסקרים ועומדים כעת על כ-16%. ה–SPD זינקו למקום הראשון עם כ–26% וה–CDU במקום השני עם כ–21%. המירוץ הצמוד יימשך עד הרגע האחרון, ותוצאות הבחירות מבטיחות כי המו"מ הקואליציוני יארך שבועות ארוכים.

המפלגות העיקריות ומנהיגיהן

תוצאות הבחירות בגרמניה היו צמודות כצפוי. מפלגת SPD בהובלת אולף שולץ קיבלה 25.7% מהקולות. אחריה מפלגת CDU/CSU (מפלגתה של מרקל) בהובלת ארמין לאשט שקיבלה 24.1%. הירוקים עם אנלנה ברבוק קיבלה 14.8% מהקולות ומפלגת הדמוקרטים החופשיים (FDP) קיבלה 11.5%. מפלגת הימין הקיצוני (AFD) שמרה על כוחה עם 10.3%.

כעת מתחיל בגרמניה המו"מ הקואליציוני שעלול להיות ארוך ומתיש. בפעם הקודמת ב-2017 הוא נמשך 5 חודשים. הראשונים שכבר החלו לדבר ביניהם הם מנהיגי הירוקים ו-FDP שמנסים ליצור בלוק כדי להגדיל את כוח המיקוח שלהם. זה מזכיר קצת את הברית בין יאיר לפיד וגדעון סער אצלנו.

הקואליציה המסתמנת בשלב ראשון היא של 3 מפלגות המרכז שמאל – SPD, הירוקים ו-FDP. קואליציה שכזו אמורה להוביל להגדלת התקציב הציבורי, העלאת מיסים, העלאת שכר המינימום והשקעה נרחבת באנרגיה ירוקה.

האפשרות השנייה היא קואליציה של מרכז ימין – CDU, הירוקים ו-FPD. קואליציה כזו תיטה לשמר את המצב הקיים, אך תהיה חייבת להגדיל את ההשקעה באנרגיה ירוקה. לקואליציה כזו תהיה בעיית לגיטימיות מסוימת משום שהציבור הגרמני הראה בסקרים האחרונים שהוא מעדיף את שולץ בראש המדינה וסולד מלאשט.

האפשרות השלישית היא ממשלת אחדות בין CDU ל-SPD, כפי שהיה בממשלה הקודמת, אלא שהפעם הקנצלר יגיע מהצד השמאלי (שולץ). מנהיגי שתי המפלגות הגדולות כבר הודיעו שרצונם להיפרד זה מזה, אבל לפוליטיקה – כמו שאנחנו מכירים גם בישראל – יש לעיתים רצון משלה. בהיבט שלנו של שוקי ההון חוסר הוודאות שילווה אותנו כנראה בחודשים הקרובים עשוי להעיב על המדדים האירופאים.

המרוץ הצמוד בגרמניה מבליט עוד יותר את העובדה שהמדינה תיפרד בקרוב מאחת המנהיגות החשובות של המאה ה-21. מרקל ירשה משרדר ב-2005 כלכלה במשבר. זה החל עם הצורך הלא פשוט להתגבר על האיחוד עם מזרח גרמניה והמאמץ להשוות את תנאי החיים בין שני חלקי המדינה. 45 שנים של חיים בנפרד גרמו לגרמנים רבים משני הצדדים לחוש סלידה מרעיון האיחוד. מערב גרמניה העשירה נדרשה לבצע השקעות עתק בתשתיות של מזרח המדינה. רבים מתושבי מזרח גרמניה עקרו מבתיהם ועברו למערב בתקווה לקבל הזדמנות לשיפור חייהם. המעבר הזה לווה בעלייה חדה באבטלה במערב גרמניה.

מרקל עצמה נולדה אמנם בהמבורג, אך גדלה בברלין,  למדה פיזיקה באוניברסיטת לייפציג והמשיכה עד לקבלת תואר דוקטור בכימיה קוואנטית. במהלך לימודיה החלה את  פעילותה הפוליטית. באותן שנים הכירה ולאחר מכן נישאה לפיסיקאי אולריך מרקל. השניים התגרשו ב-82', ללא ילדים. למרות זאת היא החליטה להמשיך לשאת את שם משפחתו. ב-98' נישאה מרקל לפרופסור לכימיה יואכים זאואר אותו הכירה כשכבר היה אב לשני בנים.

מרקל נהנתה בתחילת הדרך מרפורמות שאותן הנהיג שרדר, ובראשן הגמשת שוק העבודה שאפשר למעסיקים גרמניים לפטר עובדים לצורך התייעלות. המדיניות שגרמה לנפילתו של שרדר פעלה כעת לטובתה ובתחילת דרכה הכלכלה הגרמנית כבר הייתה בתהליך של צמיחה מחודשת.

מרקל דאגה לשמור את גרמניה עם תקציב מאוזן והצליחה לייצר עודפים שסייעו לצלוח את המשבר הפיננסי של 2008 בצורה חלקה יחסית. המשבר העיקרי שלה הגיע ב-2011, עם קריסתה הפיננסית של יוון, שגרמה גם לקשיים חמורים באיטליה וספרד. באותן שנים היה חשש כבד שגוש היורו כולו יקרוס והמדינות יחזרו להנפיק לעצמן מטבעות עצמאיים.

מרקל יחד עם נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, הובילה קו קשוח לשימור גוש האירו. בהנהגתה הוקמה קרן חילוץ למדינות במשבר. גרמניה הייתה הגורם העיקרי שטיפל במשבר היווני, דבר שאמנם זיכה אותה לקיתונות של ביקורת מצד הציבור היווני, אבל הצליח לשמור את גוש היורו בשלמותו.

המשבר הבא שעמד לפתחה הגיע ב-2015, עם מיליוני הפליטים שצבאו על דלתות אירופה מסוריה, אפגניסטן ומדינות אפריקה. מרקל הייתה המנהיגה העיקרית שהסכימה לפתוח את דלתות גרמניה בפני יותר ממיליון פליטים. "נוכל לעמוד בזה", היא אמרה. עם זאת, היא עמדה על כך שהפליטים שנקלטים בגרמניה ייטלו על עצמם להשתלב בתרבות הגרמנית ולקבל על עצמם את ערכיה.

ההחלטה של מרקל בעניין הפליטים הייתה שנויה במחלוקת. רבים בימין הגרמני תקפו אותה על כך. גם מנהיגי ימין במדינות אחרות – בעיקר במזרח אירופה – תקפו אותה. הם חששו שמיליוני פליטים יגרמו לעלייה באבטלה במדינותיהם וישנו את צביונן התרבותי. ממרחק השנים, נראה שההחלטה ההומנית שקיבלה מרקל הייתה נכונה גם במישור הכלכלי. גרמניה לא רק שהצליחה להתמודד עם משבר הפליטים, אלא גם נהנית כעת מפירות הכשרתם המקצועית.

ב-2016 נפל לחיקה של מרקל משבר מסוג אחר. הנשיא האמריקאי החדש שנבחר, דונלד טראמפ, הביע לא אחת את סלידתו ממנה – מאופייה, מאישיותה, וממדיניותה. טראמפ תקף את מרקל  לא פעם על מדיניות הפליטים המקלה שעמדה בניגוד לעמדותיו, על המדיניות הקשוחה מול רוסיה, ועל תרומתה הכספית הלא מספקת לברית נאט"ו. במהלך כהונתו אף הוציא טראמפ מגרמניה אלפי חיילים, במהלך שנראה אז כמו התרסה כלפי מרקל. אבל מרקל הצליחה לשרוד גם את הקפריזות של טראמפ. בהיעדר מנהיג אמריקאי יציב וקר רוח הפכה מרקל למנהיגת העולם החופשי.

המשבר האחרון איתו הייתה צריכה האישה החזקה בעולם להתמודד הוא משבר הקורונה. וגם כאן, למרות כמה תקלות בדרך, היא עשתה את המוטל עליה. היא הצליחה לעודד את הגרמנים להתחסן בשיעורים גבוהים ונמנעה מסגרים עמוקים מדי שהיו עלולים לשתק את הכלכלה.

רוצים לשמוע עוד על פתיחת תיק השקעות? לחצו כאן

על אף המשברים השונים, כאמור כהונתה של מרקל התאפיינה בצמיחה כלכלית יציבה יחסית וירידה עקבית בשיעור האבטלה. בסוף 2005, עם כניסתה לתפקיד עמד שיעור האבטלה בגרמניה על כ-10%. הסיבה העיקרית לכך הייתה התהליך המתמשך של איחוד גרמניה המערבית והמזרחית. עקב הדשדוש זכתה כלכלת גרמניה באותן שנים לכינוי "האיש החולה של אירופה" – רמז לכינוי שניתן בעבר לאימפריה העותומנית ערב קריסתה.

לאורך שנות כהונתה של מרקל הלך שיעור האבטלה וירד לרמה של כ-7% באמצע העשור הקודם. כיום, למרות השפעת הקורונה, שיעור האבטלה נמוך עוד יותר ועומד על כ-5.5%.

את המשבר הפיננסי והכלכלי של 2008 צלחה גרמניה בצורה טובה בזכות עודף תקציבי שהושג בשנים שקדמו לכך. במהלך המשבר, מרקל וממשלתה ארגנו חבילת תמריצים גדולה לעסקים בהתאם להסכם שכלל את המעסיקים והעובדים. לפי תנאי ההסכם המעסיקים מיעטו בפיטורי עובדים ואילו העובדים הסכימו להפחתת שעות עבודה וקיצוץ מסוים בשכר. במקביל תמרצה הממשלה את הצרכנים והעניקה הטבות לחברות תעשייה. ואכן, בתוך זמן לא ארוך כלכלת גרמניה חזרה לצמוח, ושיעורי האבטלה נותרו יציבים.

אחת הסיבות שסייעו לגרמניה לצמוח בתקופתה של מרקל היא הצמיחה המהירה של סין. גרמניה היא ספקית של ציוד תעשייתי כבד, והמפעלים הסיניים הם לקוחות גדולים שלה.

דבר נוסף שסייע לצמיחתה של גרמניה היא ההתייעלות של חברות הרכב הגרמניות שהחלו להישען יותר ויותר על ייצור מחוץ למדינה. בניגוד לחברות רכב אמריקאיות כמו GM וקרייזלר שנזקקו לחילוץ ממשלתי, חברות הרכב הגרמניות צלחו את המשבר בצורה חלקה. זה קרה בין השאר בזכות העובדה שהיקפי החוב שלהם היו נמוכים משמעותית לעומת חברות הרכב האמריקאיות.

זאת ועוד, הטיפול הצמוד שסיפקה מרקל לבעיית החוב של יוון נבע בין השאר בגלל המעורבות הגדולה של בנקים גרמניים בשוק החוב היווני. קריסה יוונית הייתה עלולה לגרור אחריה גם קריסה של בנקים בגרמניה. הבנקים הגרמנים , כמו מלווים אחרים של ממשלת יוון, נאלצו אמנם לספוג הפסדים בשל מחיקת חלק מהחוב היווני, אבל הם צלחו את הזעזוע, חיזקו את הונם בעצמי, ושבו לחלק הלוואות.

גורם נוסף שמיוחס למרקל הם השינויים שחלו בשוק העבודה הגרמני. כך למשל שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה עלה בתקופתה מכ-72% לכ-80%. זהו שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר מבין 7 המעצמות התעשייתיות (G7). בארה"ב עומד השיעור על 72% ובאיטליה על 65%. גם שיעור ההשתתפות של תושבים שנולדו מחוץ לגרמניה גבוה יחסית ועומד על כ-70%, בהשוואה לפחות מ-60% בצרפת.

בדומה לכלל אירופה, שיעור צמיחת התמ"ג של גרמניה בשנות כהונתה של מרקל היה צנוע יחסית ונע סביב 1%-2% בשנה. ואולם הצמיחה הייתה עקבית וסייעה לגידול משמעותי בתוצר לנפש מ-39 אלף דולר ב-2005 עד ל-47 אלף דולר כיום.

הטענות העיקריות שמושמעות נגד מדיניותה של מרקל מתייחסות לתחומי החדשנות. מתנגדיה של מרקל טוענים שהיא לא עשתה די כדי לקדם דיגיטציה במשרדי הממשלה ובעסקים הפרטיים, ושהמדיניות הירוקה שלה לוקה בחסר.

וישנם כמובן גם המדדים שמעניינים במיוחד את הפעילים בשוק ההון – מדדי המניות. בין תחילת 2006 לספטמבר 2021 טיפס מדד המניות המוביל בגרמניה, דאקס-30, ב-185% – מרמה של 5,700 נקודות ל-15,500 נקודות. מדובר בתשואה שנתית ממוצעת של כ-8%, שתואמת פחות או יותר את מה שמקובל לדרוש משוק המניות לאורך זמן. זו אמנם תשואה נחותה לעומת מדד ה- S&P500 האמריקאי שעלה באותה תקופה בכ-250%, אבל היא עדיפה בהרבה על ה-26% שהניב באותו הזמן מדד FTSE100 הבריטי.

קצת קשה לדמיין כיצד תיראה הפוליטיקה הגרמנית בתקופה שאחרי מרקל. אבל אחרי 16 שנים בראש המדינה החשובה החזקה והעשירה ביותר באירופה הקונטיננטלית, גם לאשה החרוצה והצנועה הזו מגיע לצאת לפנסיה.